מטרת העיבוד הנוכחי ממחקר LIFE היתה לבדוק את הסיכון של התפתחות חסם של צרור ההולכה השמאלי או הימני בהקשר לטיפול מבוסס-לוסרטן לעומת טיפול מבוסס-אטנולול בקרב 8.342 חולי יל"ד ללא הפרעות אלו בבסיס ואת הסיכון להיארעות של שיהוי בהולכה התוך חדרית שמוגדר כמשך QRS חדש לפחות של 110מילי/דקה בקרב 7,110 שאורך ה – QRS שלהם בבסיס היה נמוך מ – 110 מ/דקה. משך ה – QRS והחסם של צרורות ההולכה נבדקו בתרשימי אק"ג שבוצעו אחרי 6 חודשים, שנה ואח"כ כל שנה. במעקב של 4.8 שנים פיתחו 459 חולים חסם של צרור ההולכה השמאלי (5.5%), 184 (2.2%) חסם ימני ו – 1,173 פיתחו QRS מאורך, בעיבוד חד-מישתנה לא נמצאה כל השפעה מובהקת לטובה של לוסרטן על צרורות ההולכה החדריות אבל נמצא שהסיכון להארכת QRS היה נמוך באופן מובהק ב – 15% ע"י טיפול מבוסס-לוסרטן בהשוואה לטיפול מבוסס-אטנולול. בעיבוד רב מישתנים לאחר תיקנון לחזאים אפשריים אחרים (גיל, מגדר, גזע, היסטוריה של מחלת לב איסכמית, אוטם שריר הלב, אי ספיקת לב, סוכרת, פרפור פרוזדורים, טיפול קודם ביל"ד, רמה בסיסית של HDL, גלוקוזה, קראטינין, אורך QRS בסיסי ועוד) נשאר הסיכון להארכת QRS נמוך ומובהק ב – 13% ע"י הטיפול מבוסס-לוסרטן בהשוואה לטיפול מבוסס-אטנולול.
Okin PM, Kjeldsen SE, Devereux RB. Effect of antihypertensive therapy on development of incident conduction system disease in hypertensive patients. J Hypertens. 2019 Mar;37(3):629-635.
הערת פרופ' יודפת
בעיבוד הנוכחי נמצא שטיפול מבוסס –לוסרטן הוריד באופן מובהק את ההיארעות של הארכה של מערכת ההולכה הבלתי ספציפית של החדרים בהשוואה לטיפול מבוסס- אטנולול בחולי יל"ד עם LVH שמבוסס על אק"ג. בניגוד לכך לא נמצא כל הבדל בחסם חלקי של צרור ההולכה השמאלי והימני בין שתי שיטות הטיפול. ההיארעות הנמוכה יותר של העיכוב בהולכה החדרית במטופלי הלוסרטן היה ללא כל תלות בחזאים אחרים באוכלוסייה שנבדקה כולל השפעה אפשרית של הטיפול בלחץ הדם, ה – LVH בבסיס ומשך ה – QRS בבסיס. ממצא זה, קשור בשיפור הפרוגנוזה של חולי יל"ד עם LVH היות וקיים קשר בין QRS ארוך יותר עם ירידה בתיפקוד החדר השמאלי, עם הפרעה בסינכרונולוגיה של החדר השמאלי, עם אי ספיקת לב ואחרים. הטיפול ביל"ד יכול לגרום לנסיגת ה – LVH לטובה ויתכן שלעיכוב התקדמות בהולכה החדרית יש תרומה לנסיגה זאת. קיימים מספר מנגנונים אפשריים שגורמים להארכת QRS. ראשית, הארכת QRS עם הזמן במודלים של חיות באי ספיקת לב נקשרה בשילוב של תאי לב גדולים יותר או בהיפרטרופיה עם עלייה בלתי מספקת של מהירות ההולכה או לירידה במהירות זאת. במודל של ארנב עם אי ספיקת לב בגלל שילוב של עומס יתר של הנפח והלחץ, עלייה של 18% במהירות ההולכה האורכית אינה מספיקה לפעול כנגד עלייה של כ – 30% בממדי המיוציט ללא שינוי במהירות ההולכה הטרנס-מורלית, עד כדי כך שמשך ה – QRS עולה באופן מובהק לאחר 8 חודשים. בניגוד לכך, עלייה בלחץ התוך-חדרי במתח לאחר התכווצות החדר במודל של אי ספיקת לב בחזיר
גורם לירידה של 15% במהירות ההולכה האפיקרדיאלית שקשורה בעלייה של 17% במשך ההולכה של ה – QRS. יתרה מכך, LVH כרוני מאיט את ההולכה התוך חדרית בלבבות של בני אדם וחזירי-ים, שיכול להיות קשור בעליית התנגודת במרווח הצומת בין תאים סמוכים ואיבוד אחידות ההולכה. ממצאים אלו מעלים את ההנחה שלוסרטן יכול בחלקו לגרום לעלייה איטית יותר במשך ה – QRS דרך השפעתו הגדולה והבלתי תלוייה על הרגרסיה של ההיפרטרופיה עם ירידה בהרחבת החדר השמאלי והלחץ התוך חדרי.