מטרת המחקר הרב-מרכזי שבוצע ע"י חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין היתה לבדוק: 1. רגשות ותגובות לאחר אבחנה של יל"ד במבוגרים צעירים. 2. עמדותיהם לגבי הטיפול (שינויים בסגנון החיים, ביקורי מעקב ושימוש בתרופות). 3. דעתם על חומרי ההדרכה על יל"ד של מערכת הבריאות שלהם, ו – 4. דעתם על השימוש באמצעי התקשורת החברתיים לטיפול ביל"ד. משתתפי המחקר בגיל 18-39 עם יל"ד אותרו מ – 3 סוגי מרפאות (אקדמית, כפרית ועירונית) וכללו 39 צעירים בגיל ממוצע של 26.7 , 34% גברים, 45% שחורים ו – 42% לפחות או יותר לימודים בקולג' שרואיינו על על מחסומים להתמודדות עם יל"ד. היתה חפיפה בתגובות הצעירים לפי קבוצות הגיל והאיזורים הגיאוגרפיים. מרבית המגיבים היו מופתעים וכעוסים על אבחנת יל"ד – הם ציפו לאבחנת של יל"ד בגיל מאוחר יותר. האבחנה של יל"ד שינתה באופן שלילי את הגדרתם העצמית כ"צעירים". ההצעות לשינויי התנהגות וטיפול תרופתי ביל"ד נתנו להם את ההרגשה שהם "מבוגרים" יותר מחבריהם. הם החמיצו ביקורים בגלל מחיר (שאינו רלבנטי בארץ), קשיי תחבורה והמתנות ארוכות מהמצופות למטרת ביקור קצר. רובם הגדול לא רצו כל הודעות טקסט או אמצעי תקשורת חברתית לתמיכה בטיפול עצמי בעיקר מחשש שחבריהם יראו זאת. מרבית חמרי ההדרכה שסופקו להם לא ענינו אותם ולעתים קרובות הושארו על ספסלי המרפאה.
Johnson HM, Warner RC, LaMantia JN, et al. "I have to live like I'm old." Young adults' perspectives on managing hypertension: a multi-center qualitative study. BMC Fam Pract. 2016;17:31.
הערת פרופ' יודפת
המחקר אמנם נערך בארה"ב וכמחצית המשתתפים היו שחורים אבל לדעתי, הוא משקף נאמנה הלכי רוח שליליים של מבוגרים צעירים שאובחנו כסובלים מיל"ד. אבחנה של מחלה כרונית והצורך בשינוי אורחות החיים נותן לצעירים אלו תחושת "מבוגרים" יותר מאשר גילם הכרונולוגי. תחושה זאת מוליכה אותם לתופעות נפשיות כמו האשמה עצמית ובושה. תגובה דומה נמצאה גם למחלות כרוניות אחרות כמו אסתמה וסוכרת. זאת גם אחת הסיבות לחסר היענות לטיפול למרות שבארץ לא קיים לפחות המחסום הכלכלי בביקורים ובטיפולים ביל"ד. במחקר נמצא גם שצעירים אלו מבצעים אנליזה של עלות-תועלת לגבי צריכת התזונה הנכונה והשפעת השינוי בחייהם על עבודתם והשתכרותם. השאלה היא איך "תופרים" לצעירים אלו הנחיות לאורחות החיים והחשיבות בטיפול התרופתי למרות שחלקם הגדול מודע לחשיבות של טיפול ביל"ד בגלל מחלות קרדיו-וסקולריות במשפחה. מעניינת התוצאה שהיתה בניגוד להשערת החוקרים שהצעירים אינם רוצים לקבל כל חומר הסברה או ייעוץ דרך אמצעי התקשורת החדשים כמו דואר אלקטרוני, פייסבוק או טוויטר אבל מוכנים להשתתף בקבוצות דיון בנושא.