מטרת המחקר ההולנדי היתה לבדוק במחקר "חתך" את הקשר בין תיפקוד לקוי של האנדותל המיקרו-וסקולרי לאלבומינוריה. החוקרים בדקו את הקשר בין התרחבת העורקיות ברשתית ע"י אור בקרב 2,095 משתתפים והיפראמיה בעור בחימום בקרב 1,508 משתתפים עם הפרשת חלבון בשתן במשך 24 שעות במחקר מבוסס-קהילה עם חולי סוכרת רבים ב – Maastricht Study. בעיבוד הרגרסיבי הקווי בוצע תיקנון לגיל, מגדר, סוכרת מסוג 2 וגורמי הסיכון ה – CV. בנוסף נבדקה אינטראקציה סטטיסטית עם סוכרת מסוג 2. חציון (טווח בין רבעוני) האלבומינוריה היה 6.5 מ"ג ב – 24 שעות ו – 8.2% מהם היו עם הפרשת חלבון לפחות של 30 מ"ג/24 שעות. לאחר תיקנון נמצא שהפרשת החלבון בשתן היתה גבוהה יותר באופן מובהק פי 1.168 במשתתפים ברבעון הנמוך ביותר של הרחבת עורקיות הרשתית ע"י אור יחסית לאלו עם ההרחבה הגדולה ביותר. קשר זה היה חזק יותר בחולי סוכרת מסוג 2. יתרה מכך, כל ירידה בהיפראמיה של העור בגלל חימום היתה קשורה באופן מובהק פי 1.022 עם הפרשת חלבון באנשים ללא סוכרת.
Martens RJH, Houben AJHM, Kooman JP, et al. Microvascular endothelial dysfunction is associated with albuminuria: the Maastricht Study. J Hypertens. 2018 Jan 25. [Epub ahead of print]
הערת פרופ' יודפת
במחקר זה באנשים עם וללא סוכרת מסוג 2 נמצא שהרחבה קטנה יותר של עורקיות הרשתית כתגובה לאור היתה קשורה באלבומינוריה וקשר זה היה חזק יותר בחולי סוכרת. בנוסף, תגובת היפראמיה נמוכה יותר בעור ע"י חימומו היתה קשורה גם היא באלבומינוריה בחולי סוכרת אבל לא באנשים ללא סוכרת. קשר זה היה עצמאי ללא קשר לגורמי הסיכון ה – CV ולממוצע לחץ הדם בניטור האמבולטורי. זהו מחקר האוכלוסייה הראשון שתומך ישירות בהשערה שתיפקוד מופרע של האנדותל המיקרו-וסקולרי קשור באלבומינוריה והוא חזק יותר באנשים עם סוכרת מאשר באלו ללא סוכרת. הממצאים במחקר זה תומכים בהשערה שאלבומינוריה היא סמן ביולוגי להפרעה כללית בתיפקוד האנדותל. תיפקוד לקוי של האנדותל בכלי הדם הקטנים בכליות יכול לגרום לאלבומינוריה ע"י הגברת החדירות בקפילרים הגלומרולריים ועליה בלחץ התוך-גלומרולרי. החוקרים שוללים אפשרות שהפרשת החלבון בשתן נובעת מירידה בזמינות של NO במחקר שלהם היות והיא אינה מגבירה אלא מורידה את הלחץ התוך-גלומרולרי והם מניחים שקיימים חומרים אחרים שמופרשים מהאנדותל שקשורים בליקוי בתיפקוד האנדותל והאלבומינוריה. ההשפעה הגדולה יותר בחולי סוכרת מיוחסת להיפרגליקמיה שגורמת להפרעה בוויסות ציר ה – VEGF-NO כלומר, רמה גבוהה של גלוקוזה יכולה להוריד את זמינות ה – NO ולהעלות את הביטוי של ה – VEGF ולגרום לנזק וסקולרי ע"י אנגיוגנזיס בלתי תקין ושינוי במעטפת הגליקופרוטאינית של תאי האנדותל, או לחילופין, סינון מוגבר בגלל היפרגליקמיה יכול להגביר את חלחול החלבון דרך קיר נימי הגלומרולוס הפגוע. החוקרים מביאים עוד תיאוריות להסבר משמעות התגובה המוחלשת לאור ברשתית ולחימום בעור. היות המחקר מסוג "חתך" אינו מאפשר קביעת סיבתיות ולא ניתן גם לשלול את האפשרות שיל"ד יכול להיות גם גורם וגם תוצאה של ליקוי בתיפקוד האנדותל. הביקורת הנוספת היא שרמת הגלוקוזה לא נבדקה ביום ביצוע המחקר.
