מטרת המחקר הצרפתי היתה לבדוק את הכתוב בכותרת. במחקר לא נכללו חולי יל"ד משני, סוכרת, מחלת כליות כרונית, פרפור פרוזדורים, חשד לדום נשימה בשינה, אי ספיקת לב והיסטוריה של מחלה כלילית. במחקר נכללו 230 חולי יל"ד מטופלים (156 – dippers ו – 57 עם ירידה מוגזמת). לאחר בדיקת ABPM נבדקו החולים ע"י טונומטריה רדיאלית (וחישוב יחס כושר החיות התת-אנדוקרדיאלי, מדד האוגמנטציה המרכזית, הגברת לחץ גל הפעימה, מהירות גל הפעימה של הקרוטיד-פמורלי ומבחן מאמץ. חולים עם ירידה מוגזמת בלחץ הדם בשינה לעומת אלו עם ירידה תקינה היו עם מהירות גל פעימה גדולה יותר, עם מדד אוגמנטציה גדול יותר, עם יחס כושר החיות האנדו קרדיאלי נמוך יותר ועם לחץ דם דיאסטולי נמוך יותר בשינה לעומת אלו עם ירידה תקינה. (כולם מובהקים).יחס כושר החיות התת-אנדוקרדיאלי היה בקורלציה הפוכה עם מהירות גל הפעימה (כלומר עם קשיות העורקים). יחס כושר החיות התת-אנדוקרדיאלי היה נמוך יותר באופן מובהק בנשים לעומת בגברים.

Amah G, Ouardani R, Pasteur-Rousseau A, et al. Extreme dipper profile, increased aortic stiffness, and impaired subendocardial viability in hypertension. Am J Hypertens. 2017 Jan 31. [Epub ahead of print]

הערת פרופ' יודפת
השאלה האם ירידה מוגזמת בלחץ הדם בשינה יש משמעות טובה או רעה נמצאת עדיין במחלוקת בגלל תוצאות מנוגדות במחקרים. יש הטוענים שכל כמה שהירידה בלחץ בשינה היא גדולה יותר כך הפרוגנוזה טובה יותר ויש הטוענים להיפך. במחקר הנוכחי שנערך בחולי יל"ד מטופלים תרופתית עם מחלה כלילית יציבה נמצא שירידה מוגזמת בלחץ הדם בשינה בעיקר בנשים קשורה בהפרעה לזילוף הדם הכלילי ולכן חולים אלו נמצאים בסיכון מוגבר יותר לאיסכמיה מיוקרדיאלית. ממצא זה נובע בעיקר מקשיות העורקים הגדולים שהיא גדולה יותר באלו עם ירידה מוגזמת בלחץ הדם בשינה ובאלו עם קומה נמוכה יותר (בנשים) מאשר באילו עם ירידה תקינה בלחץ הדם בשינה. שני ממצאים אלו משפיעים באופן שלילי על התכונות הביו-מכאניות של הרשת העורקית ומפריעים באופן רציף לקשר לב-כלי דם ולאספקת הדם לשריר הלב. עם כל זאת, היות המחקר תצפיתי מעלה את הצורך למחקר פרוספקטיבי לאישור קיום של איסכמיה מיוקראדיאלית בחולים עם ירידה מוגזמת בלחץ הדם בשינה.