מטרת המטה-אנליזה שבוצעה ע"י הקבוצה של מנצ'יה במילאנו היתה לבדוק קשר בין יל"ד לילי לנזק קרדיאלי ווסקולרי תת-קליני ע"י אולטרסאונד במחקרים בהם נערכה השוואה עם לחץ דם לילי תקין. נכללו 7 מחקרים שכללו 2,083 חולים עם יל"ד לילי (שווה או מעל 120/70 ממ"כ) ו- 1574 עם לחץ דם לילי תקין. מדד מסת החדר השמאלי היה גבוה יותר באופן מובהק בחולי יל"ד לילי (112±4.7 g/m2 vs 98±4.8 g/m2 ). גם עובי האינטימה-מדיה של עורקי התרדמה היה גדול יותר באופן מובהק (751±34 μm vs 653±14 μm).
Cuspidi C, Sala C, Tadic M, et al. Nocturnal hypertension and subclinical cardiac and carotid damage: An updated review and meta-analysis of echocardiographic studies. J Clin Hypertens (Greenwich). 2016 Feb 18. [Epub ahead of print]
הערת פרופ' יודפת
ראיות מצטברות מראות שלחץ הדם בשינה קשור יותר בנזק תת-קליני של אברי מטרה ובפרוגנוזה קרדיו-וסקולרית מאשר ממוצע לחץ הדם במשך 24 שעות או לחץ הדם בערות. במטה-אנליזה הנוכחית (שכללה חולים ללא טיפול מאוכלוסיות שונות כולל עם סוכרת ומחלת כליות כרונית) נמצא שמדד מסת החדר השמאלי ועובי האינטימה-מדיה של עורקי התרדמה היו גבוהים יותר בחולי יל"ד לילי מאשר אלו ללא יל"ד לילי. שני ממצאים אלו נמצאו כחזאים מובהקים לסיכון קרדיו-וסקולרי. השאלה הראשונה היא האם ניתן לתקן עיוותים אלו ע"י איזון לחץ הדם? ההנחה היא שטיפול במעכבי המערכת רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון וחסמי תעלות הסידן יעילים יותר מתרופות אחרות באפשרות לרגרסיה לטובה או למניעת המשך העלייה במדד מסת החדר השמאלי ושל חסמי תעלות הסידן למניעת התקדמות של ה – IMT. מעניין גם שבששה מחקרים נמצא שרק 5% עם יל"ד בשינה היו ללא יל"ד בערות. שאלה נוספת היא מהי מידת יכולת השיחזור של הניטור האמבולטורי לגבי השינה ובאחד המחקרים נמצא שמידת השיחזור של יל"ד לילי הוא גדול יותר מאשר יכולת השיחזור של "צניחת" לחץ הדם בשינה. יש כמובן להתייחס לממצאי מטה-אנליזה זאת בזהירות היות ולא ניתן לייחס סיבתיות ליל"ד לילי לפגיעה באברי מטרה מהיות כל המחקרים מסוג "חתך".
