מטרת העיבוד הרטרוספקטיבי של מחקר SHEP (Systolic Hypertension in the Elderly Program) האמריקאי היתה לבדוק האם למצב התיפקודי יש השפעה על התגובה לטיפול התרופתי ביל"ד בקשישים.
מחקר SHEP היה אקראי ומבוקר פלצבו בו נכללו 4,736 (בשנים 1985-1991) קשישים בגיל 60 ומעלה עם יל"ד סיסטולי בדיד. נקודות הסיום היו תמותה מכל סיבה ותמותה קרדיו-וסקולרית, אוטם שריר הלב, שבץ מוחי, נפילות ותסמיני היפוטנסיה.
המצב התיפקודי נבדק בשאלונים במילוי עצמי בשם PAL (Physical ability limitation). בהשוואה לטיפול בפלצבו נמצא שיעור נמוך של תמותה כללית (4.0 ל – 100 שנות חיי אדם), של תמותה קרדיו-וסקולרית (2.9), ושל אוטם שריר הלב (4.2) בחולים מטופלים ללא הפרעה תיפקודית. בניגוד לכך, בחולים מטופלים תרופתית עם הפרעה תיפקודית נמצא שיעור גבוה יותר של תמותה (8.6 ל – 1000 שנות חיי אדם), של תמותה קרדיו-וסקולרית (5.3) ושל אוטם שריר הלב (2.7) בהשוואה לטיפול בפלצבו.
דפוס זה נשאר גם בעיבוד במודלים של COX למרות שפעולת הגומלין בין המצב התיפקודי ונקודות הסיום לא הגיעה למובהקות. יעילות הטיפול התרופתי לא הושפעה מהמצב התיפקודי. שיעור הנפילות הושפע מהמצב התיפקודי (יחס שיעור ההיארעות 0.81 בחולים ללא הפרעה תיפקודית לעומת 1.32 באלו עם הפרעה תיפקודית (מובהק).
Charlesworth CJ, Peralta CA, Odden MC. Functional status and antihypertensive therapy in older adults: A new perspective on old data. Am J Hypertens. 2015 Nov 4. [Epub ahead of print]
הערת פרופ' יודפת
מעט מאד מחקרים עסקו בהשפעת הטיפול התרופתי בחולי יל"ד עם הפרעה תפקודית שהיא כל כך שכיחה בקשישים. במספר מחקרים קודמים קיימים דיווחים שהורדת לחץ הדם בחולים שבריריים היא מסוכנת ועלולה אף לגרום לתמותה.
מחקר SHEP שתוצאותיו התפרסמו עוד בשנת 1991 היה הראשון שבו נמצא שטיפול מדורג בכלורתאלידון או תוספת של אטנולול בקשישים עם יל"ד סיסטולי בדיד הוריד את ההיארעות של שבץ מוחי ב – 36% ואת יתר האירועים הקרדיו-וסקולריים הגדולים. בעיבוד הנוכחי שהיה רטרוספקטיבי נמצא שהתועלת והנזק בטיפול ביל"ד מושפעים ע"י המצב התיפקודי של המטופל בהתאם לדייווחו העצמי.
טיפול תרופתי בחולים עם הפרעה תפקודית גורם לתמותה כללית וקרדיו-וסקולרית מוגברת וכן לשיעורים גדולים יותר של אוטם שריר הלב ונפילות. מצד שני, לטיפול בחולים אלו אין כל השפעה לרעה (למעשה לטובה) על ההיארעות של שבץ מוחי.
ממצאי עיבוד זה הם בניגוד לממצאי מחקר HYVET בו לא נמצאה כל השפעה לרעה ע"י הטיפול התרופתי על נקודות הסיום הקרדיו-וסקולריים בחולים שבריריים. ההבדל נובע כנראה מההגדרות השונות של ההפרעה התפקודית או השבריריות ויתכן גם מסוג התרופות – כלורתאלידון ואטנולול במחקר הנוכחי לעומת אינדאפאמיד ופרינדופריל ב – HYVET. את חוסר ההשפעה לרעה על שבץ מוחי ניתן אולי לפרש בממצאי מחקרים קודמים שהראו שהורדה נמרצת של לחץ הדם מועילה למניעת שבץ מוחי אבל מתבטאת בעקומת J לגבי מחלה כלילית. מכל מקום, אני חושב שאין כל ערך למחקרי התערבות ביל"ד מבלי לקחת בחשבון השפעה של מדד אמין ומתוקף לבדיקת המצב התיפקודי על השפעת הטיפול.