מספר חוקרים ביל"ד כמו Messerli ו – Bangalore טוענים שבכל ההנחיות ההמלצה לתחילת טיפול במעכבי RAAS הוא ע"י מעכבי ACE בעוד שהטיפול ב – ARBs מוזכר כאלטרנטיבה. מטרת סקירתם היתה להשוות תוצאים ותופעות לוואי בין שני סוגי תרופות אלו. ההשוואה הראתה שבחולי יל"ד ובאלו עם אינדיקציה ברורה לטיפול לא היה כל הבדל בין שני סוגי התרופות ביעילות בהקשר לנקודות סיום תחליפיות והתוצאים של תמותה מכל סיבה, תמותה CV, אוטם שריר הלב, אי ספיקת לב, שבץ מוחי ואי ספיקת כליות סופנית. מצד שני, טיפול במעכבי ACEs קשור בשיעול וסיכון נמוך מאד לאנגיואדמה ולתמותה. שיעור הנשירה הכללי בגלל תופעות לוואי נמוך יותר עם ARBs, עיבוד סיכון/תועלת כוללני מראה שבשלב הנוכחי קיימת סיבה קטנה אם בכלל, לשימוש במעכבי ACEs בטיפול ביל"ד או בהתוויות המחייבות.
Messerli FH, Bangalore S, Bavishi C, el al. Angiotensin-Converting Enzyme Inhibitors in Hypertension: To Use or Not to Use? J Am Coll Cardiol. 2018;71:1474-1482.
הערת פרופ' יודפת
כאשר הופיע קפטופריל כתרופה הראשונה ממשפחת מעכבי ACE התבקשתי ע"י החברה המייצרת (Bristol-Myers Squibb) לבצע מחקר השוואתי וכפול-סמיות עם חסם בטא (אטנולול) על מדדים שונים של איכות החיים. בפוסטר שהוצג בכל ימי הכנס האירופי במילאנו בשנת 1985 דיווחתי שהיה שיעור מסויים של מטופלים ש"פתחו את העיניים" ע"י הטיפול בקפטופריל בעיקר בשיפור בריכוז ובאיכות השינה לעומת הטיפול בחסם הבטא אטנולול. מאז התקבלו הדיווחים על תופעות הלוואי האפשריות של שיעול יבש והסיכון לאנגיואדמה שנגרמות ע"י עלייה ברמת הברדיקינין שהוא עצמו ואזודילטור. זאת היתה אחת הסיבות שלמרות הופעת ה – ARBs עדיין העדפתי תרופה זאת בגלל הפעילות הכפולה בהרחבת כלי הדם. לצערי, נתקלתי בשיעור לא קטן של הופעת שיעול יבש בטיפול במעכבי ACE אם כי שיעור האנגיואדמה היה מזערי ולשמחתי לא הגיע לסכנת חיים. כיום אני מטפל רק ב – ARBs או משלב עם דיורטיקה או CCB אבל שיעור לא קטן של מטופליי עדיין ממשיכים בתרופות אלו ובחלקם הגדול במשלב עם HCTZ והם מאוזנים וללא תופעות לוואי. בדיון שמובא במדסקייפ מובאת הטענה ש- ARB יקר יותר מ – ACEI טענה שלשמחתי אינה רלבנטית למטופלים בארץ.