מטרת המחקר האיטלקי היתה לבדוק את הקשר בין דבקות בטיפול התרופתי והסיכון לתמותה בקשישים שבריריים לעומת קשישים שאינם שבריריים. במסד הנתונים של איזור לומברדיה זוהו 1,283,602 תושבים בגיל 65 ומעלה (ממוצע 76) שיש להם 3 או יותר מרשמים לתרופות ליל"ד בין השנים 2011 ל – 2012. העיבוד היה בשיטת nested case-control עם מקרים שאירעו במשך 7 שנות מעקב. דבקות נמדדה ע"י שיעור המרשמים ונערך עיבוד נפרד למצב קליני טוב, סביר, גרוע וגרוע מאד על פי מדד לחיזוי רגיש של תמותה באוכלוסיית איטליה. הסבירות לתמותה במשך 7 שנים עלתה מ – 16% (טוב) ל – 64% (דל מאד) על פי המצב הקליני. בהשוואה לאלו עם דבקות נמוכה לטיפול ביל"ד (נמוך מ – 25% של זמן המעקב אחרי המרשמים) אלו עם דבקות גבוהה (מעל 75%) היו עם סיכון נמוך לתמותה מכל סיבה לכל קבוצה, וההבדל ירד בהדרגה (-44%, -43%, -40% ו – -33%) ממצב קליני טוב עד מצב קליני גרוע מאד. דבקות בטיפול ליל"ד היה קשור גם לסיכון נמוך יותר לתמותה CV.
Rea F, Cantarutti A, Merlino L, et al. Antihypertensive Treatment in Elderly Frail Patients: Evidence From a Large Italian Database [published online ahead of print, 2020 Jun 8]. Hypertension.
הערת פרופ' יודפת
ממצאי מחקר זה הם: 1. עלייה בדבקות בטיפול התרופתי ביל"ד היתה קשורה בהורדת הסיכון של תמותה מכל סיבה. 2. ממצא זה היה לא רק בקשישים במצב קליני טוב אלא גם בקשישים במצב קליני גרוע מאד שזוהה ע"י שיעור גדול יותר של מחלות נלוות והיארעות גבוהה מאד של תמותה תוך המעקב. 3. ההשפעה המגינה של הטיפול ביל"ד לא היתה בלתי תלוייה במצב הקליני של החולים היות והירידה בתמותה בין דבקות מינימלית ומקסימלית בטיפול ירדה באופן הדרגתי עם ההידרדרות במצבו הקליני של המטופל. 4. ממצאים דומים היו גם כאשר העיבוד היה מוגבל לתמותה CV. 5. הירידה בתמותה היתה בולטת במיוחד עם עליית הדבקות בטיפול שעלתה לרמה המקסימלית, – כאשר כיסוי המרשמים היה יותר מאשר משלושה רבעים של הזמן. ממצאים אלו תומכים במסקנה שטיפול ביל"ד הוא יעיל בקשישים שבריריים אבל מידתו היא פחותה מהיעילות שמושגת בקשישים בריאים.