מטרת המחקר האיטלקי שבוצע לראשונה בבני אדם היתה לבדוק האם לטחול יש חשיבות באיזון לחץ הדם. המערכת החיסונית ובייחוד לימפוציטים מסוג T ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחות יל"ד. בנוסף, הציר העצבי-חיסוני משמש כנקודת שליטה בטחול וכולל את גורם הצמיחה השלייתי (PlGF) כמתווך עיקרי. המחקר הנוכחי היה רטרוספקטיבי, מקרה-בקרה וחד-סמוי שבו נכללו חולים שעברו כריתת טחול אלקטיבי (מקרים) ואלו שעברו כריתת טחול אלקטיבית (בקרה -כריתת כיס מרה). כולם עברו ניטור אמבולטורי של לחץ הדם במשך 24 שעות ונבדקו למורפולוגיה של עורקי הרשתית, לבדיקת צפיפות הנימיות ולנוקשות העורקים. לא נמצא כל הבדל בין המקרים לבין הבקרה בשכיחות של יל"ד או במשלב של היארעות קרדיווסקולרית חדשה. לחץ דיאסטולי נמוך יותר ומובהק גם במשך 24 שעות וגם במשך היום נמצע בחולים שעברו כריתת טחול בהשוואה לבקרה. תוצאות דומות נמצאו בשתי הקבוצות בפרמטרים המבניים ברשתית, בצפיפות הנימיות ובנוקשות העורקים. כריתת הטחול השפיעה באופן מובהק על הקשר בין הלחץ הדיאסטולי במשך 24 שעות ושטח רוחב הקיר לעומת צפיפות הנימיות. שיעור גבוה ומובהק של תאי T מסוג CD3 + CD8 נמצאו בין חולים שבהם נכרת הטחול לבין אלו שעברו הוצאת כיס המרה אבל לא נמצאו הבדלים במאפייני יצירת הציטוקינים.
Nardin M, Agabiti Rosei C, Rossini C, et al. Potential role of the spleen in the development of arterial hypertension in humans. J Hypertens. 2025 Aug 8. Epub ahead of print.
הערה
בעבר התייחסו לטחול כמסנן דם, כיום התברר שתפקידו המרכזי הוא בוויסות תגובות חיסוניות. הטחול מוקף בקפסולה אלסטית וסיבית, שממנה יוצאים קרומים (trabeculae) לכיוון הפרנכימה הפנימית ושומרים על יציבות המבנה שלו. מעורק הטחול יוצאים עורקיקים מרכזיים שמתפצלים בתוך הקרומים וחודרים לאזור החלק הלבן שכולל תאי B בזקיקים ותאי T. בשלב זה, הדם זורם דרך אזור השוליים (Marginal Zone) המקיף את החלק הלבן, לכיוון החלק האדום והדם מועבר לסינוסים הוורידיים. אחר כך זורם הדם שוב דרך אזור הקרומים לווריד הטחול. החלק האדום מסנן את הדם ומקרופאגים מקומיים בולעים תאי דם אדומים ישנים, מגיבים לחדירה חיידקים, וממחזרים את הברזל. מערכת העצבים הסימפתטית מעצבבת בצפיפות את הטחול וקצוות סינפטיים של סיבים עצביים נמצאים במגע קרוב עם תאי מערכת החיסון. הנוירוטרנסמיטרים המשתחררים מגיעים לפני השטח שבו קיימים מקרופאגים ו/או לימפוציטים, יוצרים אינטראקציה עם הקולטנים הספציפיים שלהם, ומווסתים את תגובת תאי החיסון. לאחר מכן, תאי מערכת החיסון מייצרים ומפרישים מגוון מתווכים פרו-דלקתיים או אנטי-דלקתיים שמאפשרים תגובה חיסונית מכווננת. חשוב לציין כי התקשורת הנוירו-חיסונית אינה חד-כיוונית בלבד – כלומר מהנוירונים לתאי החיסון – אלא תוארה כתקשורת דו-כיוונית. לא רק שהנוירוטרנסמיטרים שמופרשים מקצות עצבים משפיעים על פעילות תאי החיסון, אלא שגם הציטוקינים המופרשים מתאי החיסון יכולים להשפיע על תפקוד הנוירונים, דרך קולטנים תואמים על פני שטח תאי העצב. למעשה, תאי T מסוגלים לווסת את מסלולי הנוראדרנלין להפחית את מספר הסיבים הסימפתטיים בטחול, ולהשפיע על ציר ההיפופיזה-אדרנל במערכת העצבים המרכזית דרך הפחתת ריכוזי נוראדרנלין בהיפותלמוס. במחקר זה מופיע הטחול כאיבר לימפואידי חשוב שבו נכללים אוכלוסיות שונות של מונוציטים ומאקרופאגים יחד עם לימפוציטים מסוג B שהם תאי דם לבנים הממלאים תפקיד מרכזי במערכת החיסון ותפקידם העיקרי הוא ייצור נוגדנים – (חלבונים מיוחדים שמזהים ומנטרלים פולשים זרים כמו חיידקים ווירוסים) ותאי – T (מרכיב מרכזי במערכת החיסון האחראים על תגובה חיסונית ממוקדת נגד פתוגניים כמו וירוסים וחיידקים ותאים לא תקינים כגון תאים סרטניים). לתאי T יש שלושה תפקידים עיקריים: סיוע לתאי חיסון אחרים, הרג ישיר של תאים נגועים, וויסות מערכת החיסון שמאפשר תגובות חיסוניות מולדות ונרכשות. בנוסף, האינטראקציה הנוירו-חיסונית מאפשרת קשר בסיסי בין תאי החיסון שנמצאים בטחול לבין הסיבים הסמוכים של מערכת העצבים האוטונומית שמעצבבים אותו. האינטראקציה בין מערכת העצבים למערכת החיסון יוצרת קשר בין תאי החיסון שנמצאים בטחול לבין הסיבים הסמוכים של מערכת העצבים האוטונומית המעצבבים אותו.