מטרת המחקר האיטלקי היתה לבדוק את הקשר בין התסמונת המטבולית והסיכון הקרדיו-וסקולרי (סך האירועים המוחיים והכליליים) בקרב קשישים (בגיל 60 עד 90) מטופלים ביל"ד. נכללו במחקר 1,191 חולי יל"ד ש -48% מהם התאימו להגדרת התסמונת המטבולית (BMI חושב במקום היקף המותניים בגלל חסר בנתון זה בחלק מהחולים). במעקב ממוצע של 9.1 שנים אירעו 139 מקרי שבץ מוחי ו – 120 מקרי אוטם שריר הלב. בעיבוד נמצאה עלייה מובהקת של 32% בסיכון הקרדיו-וסקולרי בקשישים עם התסמונת המטבולית שנתרמה כולה באופן מובהק רק ע"י יל"ד ורמה גבוהה של גלוקוזה בצום או סוכרת לאחר תיקנונים לערפלנים (גיל, אירועים בעבר, eGFR. LVH, הגדלת הפרוזדור השמאלי, רמת הגלוקוזה בצום/סוכרת ופרמטרים של תוצאות ה – ABPM). ברגרסיית COX לא נמצא קשר מובהק בין התסמונת המטבולית והסיכון הקרדיו-וסקולרי.
Pierdomenico SD, Pierdomenico AM, Di Tommaso R, et al. Metabolic syndrome and cardiovascular risk in elderly treated hypertensive patients. Am J Hypertens. 2015 Jul 29. [Epub ahead of print]
הערת פרופ' יודפת
כידוע, התסמונת המטבולית מוגדרת בקיום של לפחות 3 מדדים מתוך 5: השמנה בטנית, יל"ד, תנגודת לאינסולין, רמת HDL נמוכה ורמת טריגליצרידים גבוהה. תוצאות העיבוד הנוכחי הם חלק ממחקר כללי שבו נבדקת באופן פרוספקטיבי השפעת יל"ד (שנמדד ע"י ABPM) על הפרוגנוזה הקרדיו-וסקולרית בחולים קשישים. במחקרים שבוצעו בגילאי הביניים נמצאו תוצאות מנוגדות לקשר בין התסמונת המטבולית בכללותה לבין הסיכון הקרדיו-וסקולרי. לפי ממצאי המחקר הנוכחי התרומה לסיכון הקרדיו-וסקולרי בקשישים היתה בלעדית ע"י יל"ד והפרעה במטבוליזם של הגלוקוזה. מעניין שבמחקר שבוצע ביפאן נמצא שהתסמונת המטבולית היתה קשורה בעליית הסיכון הקרדיו-וסקולרי בחולי יל"ד מתחת לגיל 75 ולא בקשישים יותר. ממצא מעניין שמצאתי באחת מהטבלאות הוא שהסיכון של "צניחת" (dipping) הלילה בלחץ הדם גבוהה מ – 23 מ"מ ולא מתחתיו אינו שונה מאלו ללא "צניחה" (nondippers). קיימים דיווחים סותרים לגבי השאלה האם "צניחה" מוגזמת היא טובה או רעה. יש לזכור גם שבמקום השמנה בטנית חושב רק ה – BMI במחקר הנוכחי שלטענת החוקרים קיימת חפיפה בין BMI להיקף המותניים באוכלוסיה הלבנה האירופית.