מטרת המחקר שבוצע בהולנד היתה לבדוק האם תיקנון לשבריריות (frailty) משפיע על הקשר בין לחץ הדם לתמותה בקשישים עם סוכרת מסוג 2. נכללו במחקר 858 קשישים מגיל 60 ומעלה (גיל ממוצע 72.3) ממחקר עוקבה תצפיתי של חולי סוכרת מסוג 2 ברפואה ראשונית. שבריריות הוגדרה כמדד פחות מ – 80 בחלק של התיפקוד הגופני בשאלון RAND – 36 אותו ביצעו פעם נוספת בחולים מעל גיל 75. העיבוד נערך ברבדים לפי רמת השבריריות ומשך חציון המעקב היה 14 שנים. שיעור החולים שסבלו משבריריות היה 73%. יחס הסיכון המובהק לתמותה עם כל עלייה ב – 10 ממ"כ בלחץ הדם הסיסטולי והדיאסטולי (בקשישים לפחות בגיל 60) היה 1.38 ו – 1.60 בהתאמה. לא נמצא כל קשר עם חולים שבריריים. בקשישים שבריריים מעל גיל 75 היה יחס הסיכון המובהק לתמותה 0.92 ו – 0.83 בהתאמה. בקשישים בגיל זה ללא שבריריות נמצא יחס חיובי בין לחץ הדם הסיסטולי לתמותה מכל סיבה.
van Hateren KJ, Hendriks SH, Groenier KH, et al. Frailty and the relationship between blood pressure and mortality in elderly patients with type 2 diabetes (Zwolle Outpatient Diabetes project Integrating Available Care-34). J Hypertens. 2015;33:1162-6.
הערת פרופ' יודפת
תוצאות מחקר זה שאמנם היה תצפיתי מראות שאל נושא השבריריות יש להתייחס בכל מחקר שעוסק בקשר בין לחץ הדם בקשישים והפרוגנוזה כולל התמותה. הממצא החשוב במחקר הוא שיל"ד בחולים שבריריים אינו גורם סיכון בקשישים שבריריים חולי סוכרת ואני מוסיף גם בכל החולים. יתרה מכך, במקרים רבים יל"ד לא רק שאינו גורם סיכון אלא גם מגן עליהם וטיפול להורדתו יכול לגרום למותם. מצד שני, וזאת אנו יודעים גם ממחקרים קודמים, הסיכון לאירועים קרדיו-וסקולריים ותמותה בקשישים פעילים דומה לסיכון של אנשים בגילאים צעירים יותר כפי שנמצא במחקר ADVANCE. מגבלה חשובה של מחקר זה היא שאיבחון השבריריות נערך רק בבסיס ויש להניח שתוך המעקב נוספו עוד חולים שעברו ממצב תקין לשבריריות. החוקרים השתמשו במחקר בשאלות חלקיות רק לגבי שבריריות גופנית מתוך שאלון נרחב ואין ספק שלירידה בקוגניציה שאליה לא התייחסו יש חשיבות בהגדרת מצב השבריריות. נראה לי שהבדיקה הפשוטה ביותר לגילוי לפחות תחילת שבריריות היא במידת לחיצת היד ועל כך אין עדיין כל מחקר.