מרבית הארגונים המקצועיים ברחבי העולם ממליצים  כיום שאנשים מגיל 40 ואילך יעברו הערכה שגרתית של גורמי סיכון קרדיווסקולריים. אין ספק כי להפחתה יחסית בגורמי סיכון תועלת בריאותית רבה. ה  Framingham Heart Study (1-3)  הראה כי  לחץ דם, LDL כולסטרול, ו- HDL כולסטרול יכולים לנבא באופן יעיל את הסיכון  לתחלואה כלילית בקרב מדגם של אוכלוסיה לבנה בגיל הביניים. בנוסף, גורמים נוספים התורמים ליכולת לנבא תחלואה כלילית וקרדיווסקולרית כללית הם סוכרת, עישון ומגדר. כיון שרוב הקווים המנחים דורשים גישה פרטנית ותפירת תכנית טיפול עבור כל חולה בהתבסס על הסיכון האישי שלו אנו ממשיכים לחפש דרכים לשפר את יכולת הניבוי של אירועים קרדיו-צרברוווסקולריים. עדות לכך הוא ריבוי המודלים והדרכים שהוצעו.  "חישוב סיכון התקף לב" או "ARIC CHD חישוב סיכון" שנוסח ע"י American Heart Association ואחרים.  "סרגלי חישוב" אלה מעריכים את סיכון של אדם לתקופה של 10 השנים הקרובות. בגישה זו התוצאה המחושבת  מייצגת רק את הסיכוי הנובע מעצם קיום גורמי הסיכון ואינה מתייחסת למצב הווסקולרי הקיים. מעבר לכך, לאנשים רבים שהסיכון שלהם על פני 10 שנים הוא נמוך,  יש סיכון גבוה  לטווח ארוך, סיכון שאינו מובא בחשבון ב"סרגלי החישוב" למיניהם. לבסוף, למרות המהימנות המוכחת של שיטות חישוב הסיכון למיניהן, נמצא, בסופו של דבר, כי למחצית מהאנשים שעברו אירוע כלילי  אין כלל גורמי סיכון מוכחים מלבד לגיל ומגדר.
המגבלה העקרונית של השיטות שתיארנו להערכת הסיכון היא שכולן מבוססות על "הגורם התקף", כגון לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה וגורמי סיכון אחרים, אך אינן משקללות את מידת הנזק שכבר נגרם לרקמה, כלומר לכלי הדם. באפן הפשטני ביותר לא יקשה להבין כי מצב האאורטה, למשל, יכול להיות שונה אצל שני חולים שפרופיל גורמי הסיכון שלהם זהה לחלוטין: מסיבות הקשורות לפגיעות הקרמה באחד מהם עלולות להתקיים טרשת, התקשחות ושקיעת רבדים מסויידים בשיעור בולט בהרבה מאשר אצל השני.
על מנת לענות על הקשי שתיארנו,  השתרש השנים האחרונות שימוש בסמנים ביולוגים ובטכנולוגיות הדמייה. אלה מהווים דרך להעריך לא רק את גורמי הסיכון הווסקולרי, אלא את השפעתם הממשית על כלי הדם העורקיים בחולה הבודד. בכך עברנו מ"סרגל חישוב" בלבד, להסתכלות ישירה על תכונות העורקים ומצבם. לצרך זה ניתן להעריך את התפקוד האנדותליאלי, את גמישות העורקים הגדולים - למשל באמצעות מדידת מהירות גל הדופק ואת הציפוי הפנימי של דופן העורק, באמצעות הערכת עובי ה- intima+media (IMT=INTIMA-MEDIA THICKNES). כל אחד מפרמטרים אלה קשור באפן ישיר לדרגת הסיכון  הקרדיוסקולרי, מעבר לאינפורמציה המתקבלת ממדידת גורמי הסיכון כשלעצמם. מעבר לכך, הערכה עורקית אישית בשלב מוקדם של המחלה, יכולה להוות כלי למעקב כיון שידוע שטרשת עורקים ניתנת לטיפול ולעיתים היא אף הפיכה.
מחקרים חוזרים ונשנים מארה"ב ובהולנד הראו שבאנשים א-סימפטומטיים, IMT מנבא תחלואה כלילית באפן שאינו תלוי ב -Framingham risk score (FRS). כך למשל, הסיכון היחסי לתחלואה כלילית היה גבוה פי  1.19-3.8   בנבדקים עם IMT פתולוגי, במיוחד בגברים. לאחרונה דווחו Naqvi וחבריו שהערכת ה IMT בעורק הקרוטי  (cIMT) יכולה להעלות או להוריד את הניקוד ע"פ פרמינגהם (FRS) ביותר מ- 5% .אם מוסיפים לכך גם נתונים על המצאות Plaque ההשפעה על FRS יכולה אפילו לעלות על 10%.
התועלת בהערכה המתחשבת בגורמי סיכון "לא מסורתיים" בנוסף לאלה המסורתיים גדולה גם באנשים ששיטת הניקוד המסורתית של Framingham מציבה אותם בתחום "אמצעי": אם מוסיפים, בקבוצה זו, גורמי סיכון לא מסורתיים לגורמי הסיכון המסורתיים, מביאים לכלל סיווגם מחדש 11% מבין החולים האסימפטומטיים לקבוצת סיכון גבוה. יתר על כן, אם גברים אלו שסווגו מחדש יקבלו טיפול מפחית סיכון אינטנסיבי, החישובים מראים כי ניתן יהיה למנוע 47.8 אירועי CHD במהלך 10 שנים עבור כל  1000  גברים בגילאים 40-79.

הערכת התפקוד האנדותליאלי נעשית על ידי בדיקה הידועה כ-Flow mediated vasodilatation predictive value of CHD (FMD).  FMD לקוי מעלה את הסיכון לאירועים עתידים באנשים הסובלים מיתר לחץ דם, בחולים עם גורמי סיכון קרדיוסקולריים מרובים וגם באנשים ללא מחלה קרדיווסקולרית ידועה כלשהי. FMD פגום מנבא גם אירועים קרדיאליים לאחר ניתוח בחולים עם מחלה כלילית ידועה.

הפרמטר האחרון בו נדון כאן הוא קשיחות- או גמישות- העורקים הגדולים. קיימות מספר שיטות המאפשרות להעריך את דרגת הגמישות של כלי הדם הגדולים. השיטה הראשונה, הקרויה בשם "מדד ההגברה"  (Augmentation Index) מודד את גדל גל הלחץ המוחזר מהאאורטה וכלי הדם הגדולים לאחר שהחדר השמאלי מזרים לתוכם את "נפח הפעימה". ככל שהאאורטה נוקשה יותר, בשל טרשת, פיברוזיס של הדפן או רבדים מסויידים בתוכה כך יהיה גל ההחזר גבוה יותר. בשיטה השניה נבדקת יכולתם של כלי הדם העורקיים הקטנים והגדולים ל"קלוט" או "להכיל" נפח דם המוזרם אליהם. קיבולת (COMPLIANCE) גבוהה מלמדת על גמישות טובה ואילו קיבולת נמוכה מלמדת על עורקים בלתי גמישים. השיטה האחרונה במסכת זו מודדת את המירות ההתקדמות של גל לחץ הדם בכלי הדם העורקיים הגדולים, האאורטה, עורקי הכסל והעורק הקרוטי (PWV=PULSE WAVE VELOCITY). התקדמות מהירה של גל הלחץ מתרחשת כאשר כלי הדם "קשוחים", כלומר נגועים בשינויים פיברוטיים-טרשתיים. בהערכה של נתונים רבים מהספרות נמצא שעליה של ב-PWV בשעור של כל מטר לשניה מקבילה לעליה של 14%  בסיכון למאורעות קרדיווסקולריים, 15% בתמותה קרדיווסקולרית ו-15% בתמותה הכוללת, לאחר תיקון לגיל, מין וגורמי הסיכון הקלאסיים.

למי מתאימה אפוא הערכה ווסקולרית לא פולשנית? בעיקר מדובר באנשים בעלי סיכון הבינוני (10-20% מקבוצת ה CHD בן עשר השנים בקטגורית הסיכון לפי ה FRS). אוכלוסיות נוספות הן מטופלים המקשים להעריך את מצבם הנוכחי וקרובי משפחה של חולים במחלות קרדיווסקולריים שאין להם מחלה ידועה בהווה.