כשליש מהאוכלוסייה המבוגרת בארצות הברית סובלת מיתר לחץ-דם. השכיחות עולה עם הגיל ומתקרבת ל 80% באוכלוסיה בת 75 שנה או יותר. בנוסף, הסיכון לפתח יתר לחץ-דם באוכלוסייה פרה-היפרטנסיבית בת 55-65 שנים , מתקרב ל 90%. אחוז החולים המטופלים אומנם השתפר ב-20 שנה אחרונות ומתקרב ל 65% , אבל רק 37% מחולי יתר לחץ-דם מאוזנים. נתון זה בולט מאוד לרעה בהשוואה לאחוזי הצלחה במחקרים קליניים, שנעים בין 60-80%. היות וירידה "קטנה" של 2 ממ"כ בלחץ-דם מתורגמת ל 7% ירידה באירוע קרדיאלי ו 10% ירידה באירוע מוחי, קיימת חשיבות רבה בשיפור אחזי הצלחה ב REAL LIFE בקהילה.
במדינות בהם לאוכלוסיה יש גישה לרופא משפחה ומרבית התרופות לאיזון יתר לחץ-דם נמכרות במחיר סביר, אחת מהסיבות עיקריות לחוסר איזון לחץ-דם היא אי-התמדה בנטילת תרופות. מחקר עכשווי מאיטליה מראה שרק 8.1% מהמטופלים נוטלים 80% מהתרופות שהרופא רשם, 40% מהמטופלים נוטלים 40-79% מהתרופות ו 51% מהמטופלים נוטלים פחות מ 40% מהתרופות. מובן שיש לאי נטילת התרופות קשר ישיר עם סיבוכים קרדיו-וסקולריים.
מעבר צד של המטופל בהתנהגות זו, לגישה של הצוות המטפל חשיבות רבה בהצלחה הטיפולית. מחקרים שונים הראו "מחסומים" של צוות המטפל שמקשים על איזון:

1. אינו מכיר טוב את הנחיות בהקשר לערכי לחץ-דם מומלצים על פי המחלות הנלוות של המטופל
2. אינו מסכים עם ההנחיות, במיוחד לגבי טיפול בחולים מבוגרים עם יל"ד סיסטולי, משמעות של לחץ-דם דיאסטולי נמוך [j-curve] וצורך בטיפול בחולים "א-סימפטומאטיים".
3. המשך טיפול מונוטרפי בחולים עם לחץ-דם מעל 160/100 או עם סיכון קרדיו-וסקולרי גבוה.
4. אמונה שערכי לחץ-דם שנמדדים במרפאה נכונים יותר מבדיקות עצמיות של המטופל.
5. "חוסר זמן" בעת ביקור החולה, המביא לחוסר הסבר למטופל לגבי חשיבות הטיפול
6. "אינרציה טיפולית" המוגדרת כהשארת טיפול קיים וכישלון בהתחלת או שינוי טיפול כשמאבחנים לחץ דם גבוה או לא מגיעים לערכי מטרה.

בעבודה שפורסמה ב 2006 , מתברר ש86% מהחולים שהופנו למרפאה ליתר לחץ-דם לא היו מאוזנים בגלל אינרציה טיפולית. לעיתים קרובות הצוות המטפל הסתפק בהורדה מסוימת של ערכי לחץ-דם בלי להגיע לערכי מטרה. לעיתים החולה סירב להגביר טיפול כי טען שבמדידת עצמי בבית ערכי לחץ-דם היו נמוכים יותר והרופא לא וידא זאת.
חלק ניכר מבעלי יתר לחץ-דם לא מאוזנים הם מבוגרים עם יתר לחץ-דם סיסטולי, שמבקרים אצל רופא משפחה לעיתים קרובות. עבודה מתחילת שנות ה 90 הראתה שרק ל 25% מהמטופלים היה לחץ-דם פחות מ 140/90 למרות ממוצע של יותר משישה ביקורים לשנה בגלל יל"ד.
בעשור אחרון, מספר עבודות התייחסו לאינרציה טיפולית, ולכולן מסקנות דומות. בעבודה של אוקונופואה נבדקו נתונים של 62 מרפאות. נמצא שרק ב 13% מהביקורים עם לחץ-דם גבוה נעשה שינוי בטיפול. בין הגורמים הקשורים לתופעה היו: חולים עם יתר לחץ-דם דרגה 1; מטופלים במעט תרופות; גיל מבוגר; סוכרת; אי-ספיקת לב; ומחלת לב איסכמית. המחברים חישבו שאם הרופאים היו עושים טיטרציה טיפולית נכונה, קרוב ל 78% מהמטופלים היו מגיעים לאיזון טוב של יתר לחץ-דם.

1. חלק מהסיבות להתנהגות פסיבית ש לצוות המטפל הם:
2. הערכת-יתר של הצוות את אחוז המטופלים המגיעים לערכי מטרה
3. קביעה מראש שהמטופל לא יסכים להגביר טיפול [למשל בגלל חשש לתופעות לוואי]
4. חוסר עדכון במשמעות איזון לחץ הדם למניעת סיבוכים. נקודה זו היא חשובה ומדגישה את הצורך בתוכניות לעדכון שותף. הרבה מדי רופאים מחשיבים ירידה חלקית של ערכי לחץ-דם כהצלחה טיפולית.

הדרך הטובה להתמודד עם גישה זו של הצוות המטפל היא קביעת מטרות ולשתף את המטופל בהם.
רשימת מטלות שעשויות לשפר את איזון לחץ-דם הן:

1. להגדיר לחולה את ערכי המטרה המומלצים עבורו בהתאם לדרגת סיכון שלו
2. לשתף את המשפחה בטיפול ולהסביר את החשיבות של איזון טוב.
3. להדגיש [בכל ביקור] את החשיבות של שינוי אורח החיים ולשתף את מערך הדיאטניות בטיפול.
4. לערב את המטופל בטיפול ע" מדידות עצמי בבית [תדירות הבדיקות בהתאם למצב רפואי ואופיו של המטופל].
5. לא להסס להגביר טיפול ולהשתמש בשילובים קבועים. הרבה מחקרים מוכיחים ששימוש נכון בשילובים קבועים מגביר את איזון לחץ-דם עם פחות תופעות לוואי, ובכך מגביר את ה adherence לטיפול.
6. יעוץ במרפאות מומחים ביתר לחץ-דם במקרים של אי הצלחה טיפולית.

לסיכום: נכון לשנת 2010 , ניתן להגיע לאיזון יתר לחץ-דם ברב החולים ביתר לחץ דם. למאפייני התנהגות הרופא המטפל חשיבות רבה בהצלחה או אי הצלחה. יש צורך בשבירת האינרציה הטיפולית ולנקוט גישה אקטיבית ומתוכננת. גישה זו כוללת לערב את המטופל בכל שלבי הטיפול, קביעת המטרות, הגברת הטיפול כולל שימוש בשילובים קבועים אם ניתן ויעוץ במרפאות מומחים במקרים של אי-הצלחה.